23/5/11
כמה הרהורים על החירות האישית...
"ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכול המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח."
מתוך ההגדה של פסח.
בפרק הזמן הזה של השנה, בו אנו חוגגים בזה אחר זה את חג הפסח ואת חג העצמאות – חגי החירות שלנו כעם וכמדינה, ולקינוח את ל"ג בעומר – שהוא בין היתר חג לאזכור הניצחון הזמני (מרד בר-כוכבא) במסגרת ניסיון נוסף להשגת חירות לשארית העם, אני מוצאת לנכון לבחון שוב דווקא את מידת חירותנו האישית. חירות זו לא מובנת מאליה בדיוק כמו החירויות שנזכרו למעלה, ואם השגנו אותה, אולי יש מקום לספר אודותיה ולחגוג גם אותה בתדירות כלשהי בליווי טקס כזה או אחר.
במאמר קצר זה לא אכנס לדיון פילוסופי מעמיק בנושא חירות האדם על השלכותיו, ולא אלאה את הקורא בהגדרות השונות של חירות זו, אם כזכות טבעית ואם כזכות יסוד במדינה דמוקרטית. אציין רק שחירותנו האישית אמנם מותנית בחירויות שהמדינה (כל מדינה) מעניקה לנו, אך בהנחה שזו ניתנה במסגרת ההגדרה של המדינה כמדינה דמוקרטית המחויבת להעניק לאזרחיה ותושביה חירויות וביניהם החירויות להזדמנות שווה, לביטוי עצמי ולמימוש עצמי, כדאי שנבדוק מה חירויות אלה אומרות לגבינו ובאיזו מידה אנו מממשים אותן.
אם נתבונן מקרוב בחירויות אלה, לא נוכל להתחמק מהשאלה האם אנחנו באמת בני חורין? האם אנחנו אכן מבטאים את עצמנו, או שאנו מבטאים את התכתיבים שהפנמנו? האם אנחנו אכן ממשים את מי שאנחנו יכולים להיות, או את מה שהחברה והסביבה הכתיבה לנו?
אמנם אין לנו רודן מלמעלה, כמו במשטרים טוטליטריים, אך הרודנים הפנימיים כמו הפרדיגמות השולטות ביד רמה בתפיסת העולם שלנו מבלי שנהיה מודעים לכך, או הרודנים החיצוניים כמו התחרות ההישגית בשוק ובחברה, הכסף, המעמד, החשיפה באינטרנט, אפילו הרשתות החברתיות, כל אלה לא פחות מגבילים את חירותנו האישית רק בדרך אחרת. ניתן להתייחס לתופעה זו כאל "העבדות" של האדם המודרני במדינות הדמוקרטיות. אמנם "עבדות" זו עדיפה על שלילת החירויות במשטרים טוטליטריים, אך עדין סוג של "עבדות". לכאורה יש לנו חופש בחירה להיות הישגי או לא, כמה כסף להרוויח, מה לקנות, באיזו מידה להיחשף באינטרנט וברשתות החברתיות, אך אני מוצאת שאין לנו הרבה חירות בבחירות אלה, כי אנו נמצאים בחברה ובשוק שיש להם כללי משחק מסוימים ואם אדם זה או אחר בוחר מתוך "חירות" שלא לשחק על-פי כללים אלה, הוא מוצא את עצמו מחוץ למגרשים האלה. לדוגמא: אם אתה לא חושף את עצמך באינטרנט, אם דרך אתר, מאמרים, או דרך רשת חברתית כלשהי – אתה לא קיים. אי-לכך, גם מי שלא אוהב את החשיפה הזו, כמוני, ישחק את המשחק בהתאם לכללים "ויבטא את עצמו לדעת". יתרה מכך, הוא יעשה זאת בתדירות גבוהה, שהרי כבר אמרנו – אם אתה לא שם אתה לא קיים.
ובכול זאת, על אף כל מה שנאמר כאן, במה יכולה להתבטא חירותנו האישית? לעניות דעתי, החירות האמיתית מתבטאת במימוש הכישרונות, היכולות והכישורים שלנו, או במילים אחרות – במימוש היעוד שלנו. לכול אחד מאתנו יש ייעוד המייחד אותו והמימוש של יעוד זה ממלא אותו בתחושת משמעות, התלהבות, שמחה, חיות וסיפוק, גם אם מימוש זה כרוך בעבודה קשה ובכישלונות בדרך להגשמתו. יש מי שייעודו ברור לו עוד מצעירותו ויש מי שמגלה אותו בשלב מאוחר יותר בחייו. המתקשים למצוא את ייעודם חשים בדרך כלל חוסר סיפוק, היעדר משמעות, תסכול וחוסר חיות ונמצאים בחיפוש מתמיד אחר הדבר "שיעשה להם את זה", גם אם הם מתפרנסים בכבוד. מכאן שמימוש חירותנו זו לא פשוטה כלל ועיקר, כי הרבה אנשים לא מודעים לייעודם. בנוסף, גם בעצם הבחירה יש אילוץ שהרי המימוש העצמי הוא אמנם החירות האישית שלנו, אך אנו באיזה שהוא מקום נאלצים לבחור בו אם אנו רוצים להיות מסופקים. בכול מקרה תמיד נאלץ לבחור בדרך חיים כלשהי, גם אם לא ברור לנו מה היעוד שלנו, כי עצם הבחירה היא חלק מהעיצוב שלנו כבני אדם, משמע שבחירה לא מודעת גם היא בחירה. הסתירה הזו תמיד תלווה אותנו, כפי שאמר זאת הפילוסוף הצרפתי סארטר עוד לפנינו – האדם נידון לחירות.
מתוך הדברים האלה ניתן לראות שהדרך אל החירות האישית לא פשוטה כלל וכלל ורצופה בלא מעט קשיים וסתירות. ואם יגעת והגעת אל מימוש ייעודך ואל חירותך האישית, מן הראוי שלא תיקח זאת כמובן מאליו, אלא תמצא דרך לחגוג אותה בטקסיות כלשהי כך היא תזכה להכרה והגשמה וכמובן רצוי לספר עליה לכמה שיותר אנשים, כך ידעו מי אתה – כי אתה הוא מי שאתה מספר שאתה לעצמך ולאחרים - יש להניח שכך גם תגיע ליותר לקוחות (אם זה קהל היעד שלך). כי "וכול המרבה לספר ביציאתו לחירות הרי זה משובח."
קטי פישר – קליופה – דע את הסיפור של עצמך...
אימון לפיתוח קריירה וביטוי עצמי
