מִתְווֵה לסיפור
מאת: קטי פישר
אִמי, כנראה, לא תדע על כך אף-פעם. וכי מה הטעם.
זה היה בחדר-האורחים בבית המשותף לה ולבעלה.
הוא מאחורַי, אני שומעת את צעדיו השקטים והאיטיים קרבים אלַי מאחור.
"מה עושים?" הוא שואל כהרגלו.
"קוראים" אני עונה כהרגלי מבלי להרים את הראש מעל דפי הספר.
הוא מניח את ידו על כתפי.
בא לי להקיא.
לסיפור הזה, כנראה, לא יהיה סוף סגור.
גם ההתחלה... מעוררת לא מעט סימני שאלה.
מתי זה קרה?
דינה ותמר, חברותיי הטובות והנאמנות, מתעקשות על הפרטים.
זה קרה לפני כחמש שנים, הייתי כבר יותר משלושים. באתי בגפי לבקר את אִמי ובעלה הנוכחי ונשארתי שם לסוף שבוע, אולי גם לראשון ושני.
אַת בתו של?
הבעל הראשון. לא, היא לא התגרשה אף פעם, הם מתו לה במפתיע זה לאחר זה. השלישי דווקא מחזיק מעמד די יפה.
מתי בדיוק זה היה?
באמצע חודש מרץ, בעיצומה של הפריחה, לשם הדיוק - בתחילתה.
ובכן, שבת אביבית זוהרת באור חסדי השמש, שוקקת ציוצי ציפורים וצחקוקי ילדים המתפרצים לתוך חלל חדר-האורחים דרך החלון הגדול הפעור לכיוון החצר והרחוב. העלים הקטנים והירוקים, שרק החלו לבצבץ על זרדי הגפן, הצומחת לה פרא מתחת לחלון, מסתננים אף הם בין הסורגים המגוננים על הפתח מפני הסכנות האורבות מבחוץ. אִמי ובעלה נמים את שנת אחר-הצהריים שלהם ואני יושבת בחדר-האורחים בכורסא וקוראת עיתון, או ספר.
בעלה מתעורר.
אני שומעת את דלת חדר השינה שלהם נפתחת בחריקה ואחר-כך את דלת חדר השירותים, את קול המים היורדים ושוב את הדלת, הפעם נסגרת.
צעדים איטיים מאחורי גבי.
"מה עושים?" הוא שואל כהרגלו.
"קוראים" אני עונה כהרגלי.
הוא מניח את ידו על כתפי. בשלב זה, המגע תמים אולי אפילו טבעי. לפתע ידו מגששת ויורדת לה לכיוון החזה. רגע של הפתעה מצמיתה לנוכח המעשה, ועוד לא הזכרתי את גילו המופלג – שמונים - והמצב המשפחתי המסוים שבו אנו נמצאים... הבטן מתכווצת, הלב הולם בקצב מואץ, עכשיו מגיח הרצון להלום חזק ככול האפשר. אני מסירה את ידו מעלי בתנועה איטית כאילו... וקמה ממקום מושבי, מסתובבת, לא מספיקה לראות את פניו, הוא נעלם כלעומת שבא, כמו בלעה אותו האדמה.
האם ספרתי לאִמי? לא, מה פתאום.
דינה ותמר פורצות בצחוק, מה, גם בגיל כזה...
ראובן בן-זוגי הנוכחי, רצה לדעת איך בדיוק הוא עשה את זה.
זה היה...
"תכלס, אז מה הוא עשה?"
"שמעתי את צעדי בעלה של אִמי מאחורי, מה עושים? הוא שאל,"
"זה לא חשוב, מה..."
"הוא הניח את ידו על כתפי ולאט לאט, אולי אף בביטחון... היד החלה יורדת לכיוון החזה שלי."
"הוא הגיע לחזה?"
"לא הגיע."
"אַת בטוחה?"
"אני בטוחה. הסרתי את ידו מיד כשקלטתי מה הוא עושה. מי ציפה לזה! הבעל של אִמי ועוד בגיל שמונים! שלא לדבר על העובדה שהוא מכיר אותי מגיל שש, הורַי היו חברים של משפחתו, אנחנו מאותו הישוב, הילדים שלו ואנחנו... "
ראובן צוחק מלוא ריאותיו, ראשו מוטה כלפי מעלה ועיניו עצומות.
"אז מה, אז יש עוד סיכוי גם בגיל שמונים..."
הסיפור הזה הוא לא בשביל אמהות.
שבת קיצית לוהטת בעיצומו של חודש אוגוסט, שעת צהריים. באתי בגפי לבקר את אִמי ובעלה הנוכחי לסוף השבוע, אולי עד יום שני.
אמא לוקחת תבנית פיירקס גדולה ושקופה, זורה בה שמן בכמות נדיבה ומכניסה לתוכה שני עופות טריים שלמים. היא מתבלת אותם בהרבה פפריקה, פלפל שחור, מלח ושום סביב סביב, בכול הצדדים. כל שאר התבשילים כבר מוכנים. היא מבקשת ממני לערוך את השולחן בפינת האוכל לכבוד האירוע החגיגי. בנו הבכור של בעלה הנוכחי, הגיע לפני כמה ימים מארצות-הברית לרגל נישואיי אחיו הצעיר החלים בעוד יומיים. הוא בא בגפו, בלי אשתו ושני ילדיו (זה חסכוני יותר מבחינה כלכלית, הסביר). הגברים הלכו לבית-הכנסת. לבעלה היה חשוב לקיים את מצוות "שבת חתן".
אני מוציאה את הצלחות והסכום מהארון במטבח.
"אמא, אתמול בלילה, אחרי שכולם הלכו ואתם נכנסתם לחדר השינה שלכם, אהרון ניסה לשכנע... הוא החליט שאת הלילה הוא עושה איתי, מה כבר יש לך להפסיד הוא טען בביטחון, אַת פה אצל ההורים, אני פה, לא היה מוכן להרפות, הוא... "
"תשימי על השולחן את כוסות היין מהקריסטל" היא אומרת מבלי להביט בי, כשהיא מתכופפת לתנור ומכניסה את התבנית עם העופות לתוכו.
"ראיתי אתמול איזה שהם חילופי מבטים ביניכם". היא מתרוממת, מסירה מעליה את הסינר המוכתם במיני שאריות מזון ומשליכה אותו על מסעד אחד מכיסאות המטבח, וכל זה מבלי להסתובב אלי.
"אמא, לא היתה לי ברירה, הייתי צריכה להיות מאוד תקיפה, זה מאוד... "
"אין לנו זמן, הם עוד מעט מגיעים" עכשיו היא פונה לעברי, "השולחן עדין לא ערוך, למוישיק (בעלה) זה מאוד חשוב שהשולחן יהיה מסודר לארוחה, כדי שהוא יוכל מיד לברך. כל הברכות האלה, אפשר לחשוב שזה באמת חשוב. כשהיה נשוי לבתיה – עליה השלום (אשתו הראשונה), גם לו זה לא היה כל-כך חשוב, היא הקפידה, היא היתה "הרֵבֵצֶן", עכשיו הוא בעצמו הפך למִן דתי כזה, אלוהים ישמור. כדאי שתזדרזי. הגברים האלה, אי-אפשר לסמוך עליהם, לרגע אנחנו מסובבות את הראש ו..." את זה היא אומרת בקול שקט, כמעט בלחישה, כאילו לעצמה, ובאותה הנשימה, כשהיא מגבירה את קולה, "השמלההפרחונית הזאת מאוד יפה עליך, היא חדשה? אני לא זוכרת שראיתי אותה קודם, היא מבליטה את הגזרה הדקה שלך. גם לי היה פעם גוף כמו שלך, רק שאז לא הלכנו כל-כך חשוף. חבל..."
"לא, היא לא חדשה..." אני עונה לגבה המופנה אלי, אחרי שהספיקה להסתובב לכיוון הכיור.
אני פורסת מפה לבנה, מסדרת את הצלחות הלבנות, אחת למנה עיקרית, מעליה צלחת למרק, ומעליהן צלחת קטנה למנה ראשונה. בצד ימין סכין, בצד שמאל מזלג ולמעלה כף וכפית. כמובן, גם את המפיות הלבנות וכוסיות הקריסטל. אחר-כך, אני פותחת את החלון הגדול של חדר-האורחים הפונה אל החצר, מחפשת משב רוח שאיננו. עיני נופלות על העלי הגפן הגדולים המשתרבבים בין הסורגים.
"אמא, יש כאן גם ענבים לפעמים?"
היא צועדת לכיוון שלי, תוך כדי ניגוב ידיה במגבת מטבח.
"בדרך כלל אין, לפעמים אפשר לראות אשכול דליל של ענבים ירוקים, אך הם תמיד בוסר, או שהם חמוצים כאלה. אף אחד לא מטפל בהם, מה שגדל צומח מעצמו". והיא מבקשת לסגור את החלון ואת הוילון, שהרעש ומראות החוץ לא יפריעו לאורחים.
הגברים חזרו מבית-הכנסת, גם אשתו היעודה של בני – רחלי - הגיעה עם הוריה. בעלה של אִמי לבוש בחליפה אפורה, חולצה לבנה ומעונב בעניבה בצבע כחול נֶיְבי. הוא מסיר את מגבעתו האפורה, תולה אותה על המתלה המיועד לה בלבד ומישר את כיפתו הלבנה על ראשו ההולך ומקריח. רק לאחר שזו מראה סימנים של יציבות במקום אשר יועד לה, הוא פותח את כפתורי חליפתו. הבנים חנוטים אף הם בחליפה שחורה וחולצה לבנה, אם כי ללא עניבה.
"שכחת את היין", אומרת אמא כאשר על פניה נסוך מבט מופתע, "בדרך-כלל זה הדבר הראשון שאַת שמה על השולחן", וממהרת אל המטבח להשלים את החסר, לפני שהאורחים ייגשו אל השולחן. היא מביאה שני בבקבוקי יין אדום יבש ופותחן.
מתי זה קרה? לפני?
כן, אם זיכרוני אינו מתעתע בי. האם זה משנה, לצורך הסיפור, איזה מהאירועים קרה בהתחלה, או איפה שהוא באמצע? האם יש בכלל התחלה?
כולם מוזמנים לשבת סביב השולחן. מוישיק בעלה מציין בגאווה איך בֵּנִי היה "מפטיר" למופת והקריא יפה את "ההפטרה" וזה מצידו מֵהָסֶה את אביו ומזרז את כולנו להתחיל בארוחה. אהרון (ארֵלֶה – כפי שאביו קורא לו) ובֵּנִי מורידים את הז'קטים ומקפלים את שרוולי החולצות. היין נמזג בכוסות והברכות כולן נאמרות. הגפילטאפיש והמרק נאכלו ועכשיו הגיע תור המנות העיקריות. רחלי מציעה את עזרתה לאִמי ומבלי לחכות להסכמתה, ממהרת למטבח ומביאה את הצלי, תפוחי- האדמה והסלטים. אני נשארת ישובה במקומי. אִמי אוחזת ברוב פאר את התבנית עם העופות, כאשר לידיה כפפות מטבח ומניחה אותה על תחתית העץ שהוכנה לשם כך על השולחן בעוד מועד, מזדרזת להביא סכין ומזלג מיוחדים למלאכת החיתוך ומציעה את שירותיה. רק תבקשו את מה שחשקה קיבתכם והיא מיד תגיש. בראש ובראשונה, כמובן, למוישיק בעלה, אחר-כך להורי הכלה ובסדר יורד לחתן, לאהרון, ולבסוף לי וגם לה. אני מסתפקת בסלטים ומוזגת לעצמי יין. אהרון יושב מולי ואוכל בתאבון רב, שתי מנות של עוף, שתי מנות של צלי, כולל כל התוספות. אני כבר אחרי הכוס השלישית, אוחזת בבקבוק לקראת הכוס הרביעית, ומציעה לאהרון למלא גם את כוסו. הוא מנענע את ראשו מעלה מטה לאישור, תוך כדי לעיסה ובפה גדוש לעייפה. אני ממלאת את הכוס עד הסוף באיטיות רבה, משעינה את שפת הבקבוק לקצה העליון של הכוס, מסובבת במקצועיות שאף טיפת יין לא תזלוג על המפה, ולפני שפתח הבקבוק מתרומם, הוא נתקל בכוס וזו נופלת לכיוונו של אהרון. הנוזל האדום עושה את דרכו על המפה הלבנה, על חולצתו ונעצר איפה שהוא באזור מכנסיו. גם חתיכת צלי מבוהלת, עם המזלג הנעוץ בה, מצאה את עצמה על מכנסיו לאחר שנפלה מידו לנוכח ההפתעה.
"אוי וי", נפלט מפי ואני מניחה את הבקבוק מידי.
הוא מזנק מכיסאו.
"אוי וי", חוזרת אִמי כהד ומכסה מיד במפית נייר לבנה את הכתם האדום על המפה.
"לא נורא, קורה במשפחות הכי טובות", הוא אומר וצועד לכיוון המקלחת. "אני רק מחליף בגדים וכבר חוזר".
"לא נורא, לא נורא", חוזר בעלה של אִמי אחרי בנו ואני שותה בבת אחת את הכוס הרביעית. אמא מביטה בי ארוכות ואינה אומרת דבר. לאחר דקה ארוכה, פונה אל המסובים.
"מי כבר מוכן למנה האחרונה?"
אז, אמא, כנראה לא תדע אף פעם כי בזמן שהיא נמה...
היא תמשיך לנום ודבר לא יפריע את תנומתה.
ובכל זאת, מה עשיתי בהתייחס לעניין ההוא עם בעלה מהאירוע הסיפורי הראשון? שום דבר מיוחד. המשכתי לבקר כהרגלי, רק לעיתים הרבה יותר רחוקות. מעין מחאה שקטה שרק אני יודעת את פשרה.
ואם לומר את האמת ולהעמיד דברים על דיוקם – גם את כוס היין ההיא, שהוזכרה באירוע הסיפורי הקודם - לא שפכתי על אהרון.
הסעודה האחרונה התנהלה כמתוכן בלי שום הפרעות מיוחדות.
אני אחרי הכוס השלשית, אוחזת בבקבוק לקראת הכוס הרביעית, ומציעה לאהרון למלא את כוסו הריקה למחצה. אני כל-כך נחמדה שזה נורא. הוא מנענע את ראשו לצדדים לשלילה, תוך כדי לעיסה ובפה גדוש בכול התקרובת שהוגשה כאן ביד נדיבה. אני ממלאת את הכוס שלי עד הסוף באיטיות רבה, משעינה את שפת הבקבוק לקצה העליון של הכוס, מסובבת במקצועיות שאף טיפת יין לא תזלוג על המפה. גם אתמול, כשהכעס געש בקרבי... הייתי נחמדה עד מחנק, התחמקתי באדיבות והסברתי יפה מדוע אינני יכולה להיענות לו. העלתי נימוקים מוסריים, נימוקים פרקטיים ועוד מיני נימוקים שלא מחולקים בהכרח לאיזה שהן קטגוריות. הנימוקים שלי לא שכנעו אותו, הוא אמר שאני לא רצינית ולא יודעת מה אני רוצה, לבסוף הוא הרפה. אני שותה בבת אחת את הכוס הרביעית.
"תורידי את הקצב, אַת עוד תשתכרי!" אומר אהרון עם פה חצי מלא.
"ארלה, סמוך עליה, היא יודעת לשתות וחוץ מזה כאן בבית, סביב השולחן הזה, כל אחד אוכל ושותה כמה שהוא רוצה." ממהר אביו לסתום את הגולל על נושא זה.
אמא מביטה בי ארוכות ואינה אומרת דבר. לאחר דקה ארוכה, פונה אל המסובים.
"מי כבר מוכן למנה האחרונה?"
אני מזדרזת לקום ממקום מושבי ופונה אל המטבח להקדים את רחלי ולהביא לשולחן את המנה האחרונה.
ובתום כל קולות הששון והשמחה...
אהרון חזר למשפחתו שבארצות-הברית והחיים המשיכו כקדמת דנה.
עכשיו אפשר לחזור להתחלה...