בחלוף הרכבות
בחלוף הרכבות
מאת: קטי פישר
מאת: קטי פישר
"נוסעים נכבדים שלום, הרכבת תאחר בעשר דקות, עִמכם הסליחה. אני חוזר שוב, הרכבת תאחר בעשר דקות, עִמכם הסליחה." מכריז הרמקול של התחנה.
תמר מתנשפת ומביטה בשעונה, השעה שבע ועשר דקות. לעזאזל, אחרי כל התמרונים להגיע בזמן והסיבובים המייגעים למצוא חניה, היא עוד עלולה לאחר לפגישה. התכניות האחרונות של הבתים אצלה, אי-אפשר להתחיל בלעדיה. איחורים מוציאים אותה מדעתה. היא תרה בעיניה אחר ספסל פנוי, אך כולם נראו לה תפוסים ודחוסים. בבחינה מחודשת, עיניה נופלות על ספסל סמוך לרציף שנראה פנוי יחסית. רק אישה אחת מבוגרת - אפשר לומר זקנה, יושבת עליו. היא נראית כבת שבעים, אולי קצת יותר, לבושה בשמלה פשוטה עם דוגמת פרחים דהויים, לראשה כובע קש עם שוליים רחבים, ליַדה על הרצפה, סל גדול מקש. ידיה שלובות על חזה ועל-פי תנועות ראשה ועיניה ניכר שהיא סוקרת את העוברים והשבים. תמר מפלסת את דרכה במהירות דרך האנשים, הצבעים, הקולות והריחות, משתדלת שלא להתערבב בין כל אלה ומתיישבת על-יד אותה האישה. סוף-סוף עכשיו, לאחר עבודה רבה, בשנת הארבעים לחייה היא יכולה להעיד על עצמה שלמדה להתנתק מהפרעות לא רצויות ולהציב גבולות באזורים הפרוצים. הישג לא מבוטל עבורה, אחרי כל מה שעברה. אב שתלטן שתמיד ידע טוב יותר ממנה איך עליה לחיות את חייה, רומנים כושלים, נישואין שהתפרקו מבלי שהצליחה להבין איך בדיוק קרה שנגמרה האהבה אותה חשבה להבטחה הגדולה לשארית חייה. איך קורה פתאום שביום בהיר אחד בעלה מודיע לה שהוא עובר לגור עם אהבתו החדשה. היא זוכרת את אותו הבוקר. כשיצא מיד לאחר שהשמיע את דבריו, אפילו לא הזדעזעה, רק הביטה במראה. עיניה שנבטו אליה, נראו אחרות. המבט היה חד ובהיר, כאילו הסירו מעליו איזה שהוא דוק. הדבר הראשון שעשתה לאחר שנעתקה מהמראה, היה החלפת המצעים במיטה שהיתה עד כה המיטה הזוגית שלהם. אף-על-פי-כן, תמר עדין מאמינה...
היא התלבשה הבוקר מחויט במיוחד; מכנסיים שחורים, ז'קט שחור מכופתר, נעלי עקב שחורות, תיק צד שחור אלגנטי תואם התלוי על כתפה, תיק עסקי מעור שחור ותיק מבד קשיח הנושא בקרבו מחשב נייד אף הוא שחור, אותם היא מניחה על הספסל ליַדה כחוצץ בינה לבין האישה האחרת. מחרוזת פנינים לבנה מעטרת את צווארה, מאופרת באיפוק, מבושמת, הציפורניים מטופחות צבועות בלַק אדום, השער המתבדר מעט ברוח הקלה, אף הוא עבר טיפול ומקצה שיפורים אתמול במספרה – קָרֵה בצבע נחושת. היא ממהרת להוציא את הטלפון הנייד מתיק הצד, פותחת אותו, אך עוצרת. היא סוגרת אותו ומחזירה לתיק. אם-כך נגזר, לפחות תנצל את הדקות האלה לקריאה. כבר חודשיים היא סוחבת בתיקיה השונים את ספרו של עמוס עוז – סיפור על אהבה וחושך – במטרה לקרוא בו בכול רגע פנוי, והגיעה בקושי עד עמוד 49. היא מוציאה את הספר, פותחת במקום בו ממוקמת הסימנייה וקוראת.
האישה האחרת, בין סקירה לסקירה, שולחת הצצה לעבר שכנתה לספסל ולאחר דקה או שתיים פותחת בשיחה.
"גם על הרכבות כבר אי-אפשר לסמוך, לאן הגענו!"
תמר שולחת מבט מהיר לעבר השעון שלה, מעיפה מבט נוסף לעבר הזקנה וחוזרת לקרוא. הזקנה ממשיכה:
"על הילדים שלי, שיהיו בריאים, אני לא יכולה לסמוך, כולם עסוקים. הבת הגדולה שלי גרה בבאר שבע, יש לה שלושה ילדים וחוץ מזה היא עובדת – משהו בחינוך מיוחד, עושה טובה ומתקשרת פעמיים בשבוע. אין לה זמן לבוא לבקר את האמא שלה. אם אני לא באה אליה, היא מבקרת אותי פעם בחודשיים, אומרת שקשה לה, אני גרה רחוק, בעכו. היא שכחה שגם היא גרה פה לפני שהתחתנה. לפני שנתיים התגרשה. אני אמרתי לה שהוא לא מתאים לה, אבל היא... לא חשוב, עכשיו זה כבר לא משנה. הבן שלי, מה לעשות, התחתן עם אחת... לא כדאי לדבר על זה. לפחות הוא בא פעם בחודש – הוא מהנדס, גם הוא גר רחוק, בתל-אביב. יש לו שני ילדים שיהיו בריאים. אני גרה לבד, אין לי בעל הוא מת לפני שלוש שנים מהתקף לב."
תמר מרימה את ראשה מהספר ומשיבה:
"צר לי לשמוע על בעלך."
"אַת לא צריכה להצטער, הגיע לו. גם אני לא מצטערת. כשהתחתנתי איתו חשבתי שיהיה טוב, שיהיה מי שידאג לי ושאני לא אהיה לבד, אנחנו - כשאנחנו צעירות יש לנו כל-כך הרבה חלומות… עשה לי הרבה צרות עם הפנטזיות שלו, אי-אפשר היה לסמוך עליו, תמיד היה עסוק, בֵמָה לעזאזל היה כל הזמן עסוק? אני יגיד לך במה, ברעיונות "יעני" איך להצליח בגדול, איך לעשות כסף, היה "רעיונר", אבל כסף מזה לא ראינו, הוא תמיד נדפק ואנחנו איתו. הייתי לבד, כל הזמן לבד. שלא תחשבי שלא אהבתי אותו, צריך לאהוב אותם, יש לנו ברירה?! עשיתי לו הרבה כבוד. בסך-הכול היה בנאדם טוב, נשמה טובה, באמת, אולי בגלל זה נדפק כל הזמן, או שלמסכן לא היה מזל. צריך מזל. את נראית אישה יפה ואינטליגנטית, את בטח עורכת-דין או רופאה. זה טוב שאַת עובדת, אני לא עבדתי. יש לך בעל?
תמר נבוכה. היא לוקחת נשימה עמוקה, מעבירה מבט חפוז לצדדים ולאחר שתיקה ארוכה משיבה: "לא, אני גרושה." וחוזרת לעיין בספר.
הזקנה לא מרפה.
"לא נורא, אולי יותר טוב ככה. אולי המזל יבוא מתי שהוא יותר מאוחר, יש לך ילדים?"
"לא," עונה מבלי להרים את הראש.
"כל אחד והמזל שלו. שמי עליזה ומה השם שלך?"
"תמר," בהיסוס מה.
"מה אַת קוראת?"
תמר מחייכת לעצמה כמי שהבינה שהזקנה לא תניח לה, מניחה את הספר על ברכיה, מביטה שוב בשעון ושולחת הצצה לכיוון הרמקול, אולי משם תבוא הגאולה. מאחר שזו לא באה, היא פונה אל הזקנה:
"את הספר של עמוס עוז – סיפור על אהבה וחושך."
"תאמיני לי יש הרבה יותר חושך מאהבה, העמוס הזה בטח יסכים איתי, אם הוא לא ייעלב שלא קראתי את הספר שלו, או שאולי בחושך לא שמים לב למה שזה אהבה ומה לא, כשאנחנו צעירים מה שאנחנו עושים שם בחושך נדמה לנו שזה אהבה, אבל אחרי החושך בא האור ... זה בטח מה שהוא אומר, נכון?"
תמר מנסה לענות ברצינות, למען האמת היא עדין לא יודעת מה הספר אומר.
"לא בד… (יוק)..."
בו זמנית הזקנה מוציאה סנדוויץ' מהסל וקוטעת אותה.
"לא חשוב, את רוצה סנדוויץ'? זה עם גבינה, יש לי פה מספיק."
"לא תודה."
"אל תתביישי, לא צריך להתבייש, דיאטה, זה בטח בגלל הדיאטה, זה בָמודָה עכשיו אצל הצעירות, אולי איזה פרי, יש לי פה הרבה."
"לא, באמת שלא, אני לא אוכלת בשעות כאלה," ומוציאה מהתיק שלה שוב את הטלפון הנייד.
הזקנה פותחת במעט את נייר הפרגמנט העוטף את הכריך ומתחילה לנגוס בו.
הרמקול של התחנה מכריז:
"נוסעים נכבדים שלום, הרכבת עדין מתעכבת, עִמכם הסליחה. מיה גלזר אמא מחכה לך ליד הקופות. אני חוזר שוב, הרכבת עדין מתעכבת, עִמכם הסליחה. מיה גלזר אמא מחכה לך ליד הקופות."
תמר מחייגת ומודיעה שתאחר לפגישה, היא מציעה להתחיל בלעדיה, היא תקועה כאן בעכו, מי יודע כמה זמן זה עוד ייקח. היא יודעת שקשה לדון בתכנון הבתים בלי התכניות ובלי הארכיטקטית האחראית על התכנון, אבל אי-אפשר לדחות את הפגישה רק בגללה ולבזבז את זמנם של האנשים האחרים ומבקשת מהשותף שלה שיהיה יצירתי עד שתגיע וסוגרת מיד את הטלפון. לאחר שנייה או שניים של שתיקה, שוב מסתכלת בשעון בחוסר שקט.
"מה אַת מסתכלת כל הזמן בשעון, זה לא עוזר. אַי-יָה-יַאי, שמעת איזה קול יפה יש לאיש ברמקול, שמת לב? אחרי קול כזה אנחנו מוכנות לפעמים ללכת רחוק. אני הלכתי פעם רחוק..." היא עוצרת לרגע את שטף הדיבור, מביטה מעלה במבט מלא ערגה ומיד חוזרת לכריך.
תמר מביטה שוב בזקנה מבלי להגיב ושוב חוזרת לחייג בטלפון הנייד.
"מיכאל היי, לא הצלחתי לתפוס אותך קודם, אני אסיים היום אחרי שש בערב, נוכל ללכת לסרט... אהה, הבנתי, אתה לא יודע מתי תסיים? תתקשר אלי כשתדע, להתראות בינתיים."
"זה הבחור החדש? אז הוא לא יודע מתי הוא יכול לראות אותך. כשאוהבים אז יודעים." היא מהנהנת בראשה.
"מה אַת..! בגילך הגיע הזמן שתדעי שזה לא מנומס להקשיב לשיחות של אחרים וחוץ מזה, מיכאל הוא לא כמו הבעל ההוא שלך, הוא גם לא כמו האקס שלי. הוא באמת עסוק, כולנו עסוקים, אנחנו אנשים עובדים."
"כ ן ? ב א מ ת ?" הזקנה מדגישה את שתי המילים האלה תוך כדי הנהון.
"וחוץ מזה יש לו שני ילדים שהוא צריך לראות לפחות פעמים בשבוע ו..." ממשיכה ברצף מבלי להתייחס לתגובתה של הזקנה.
"אז הוא גרוש, אני מבינה. ואַת נדחפת לסוף התור. לתור הזה לא ברור איפה הסוף שלו. רק שאלוהים ייתן לך מזל." ושוב הזקנה מהנהנת.
"מה? אני לא מבינה מה..."
"נוסעים נכבדים שלום, הרכבת לתל-אביב ובאר-שבע נכנסת לרציף מספר אחד, הנוסעים מתבקשים להתרחק משפת הרציף ולעמוד מאחורי הקו הצהוב. תודה ונסיעה נעימה."
צפירת הרכבת המתקרבת נשמע ברקע.
תמר קמה בתחושת הקלה, מתרחקת כמה צעדים במהירות, עוצרת ופונה לאחור אל הזקנה הממשיכה לשבת ולאכול לאיטה:
"הרכבת מגיעה גברתי. זו לא הרכבת שאַת מחכה לה?"
"אני זקנה אבל לא חרשת וגם לא עיוורת, אני לא נוסעת לשום מקום, לאן כבר יש לנסוע, הכול אותו הדבר. אני אוהבת לשבת פה ולדבר עם אנשים."
"נוסעים נכבדים שלום, הרכבת תאחר בעשר דקות, עִמכם הסליחה. אני חוזר שוב, הרכבת תאחר בעשר דקות, עִמכם הסליחה." מכריז הרמקול של התחנה.
תמר מתנשפת ומביטה בשעונה, השעה שבע ועשר דקות. לעזאזל, אחרי כל התמרונים להגיע בזמן והסיבובים המייגעים למצוא חניה, היא עוד עלולה לאחר לפגישה. התכניות האחרונות של הבתים אצלה, אי-אפשר להתחיל בלעדיה. איחורים מוציאים אותה מדעתה. היא תרה בעיניה אחר ספסל פנוי, אך כולם נראו לה תפוסים ודחוסים. בבחינה מחודשת, עיניה נופלות על ספסל סמוך לרציף שנראה פנוי יחסית. רק אישה אחת מבוגרת - אפשר לומר זקנה, יושבת עליו. היא נראית כבת שבעים, אולי קצת יותר, לבושה בשמלה פשוטה עם דוגמת פרחים דהויים, לראשה כובע קש עם שוליים רחבים, ליַדה על הרצפה, סל גדול מקש. ידיה שלובות על חזה ועל-פי תנועות ראשה ועיניה ניכר שהיא סוקרת את העוברים והשבים. תמר מפלסת את דרכה במהירות דרך האנשים, הצבעים, הקולות והריחות, משתדלת שלא להתערבב בין כל אלה ומתיישבת על-יד אותה האישה. סוף-סוף עכשיו, לאחר עבודה רבה, בשנת הארבעים לחייה היא יכולה להעיד על עצמה שלמדה להתנתק מהפרעות לא רצויות ולהציב גבולות באזורים הפרוצים. הישג לא מבוטל עבורה, אחרי כל מה שעברה. אב שתלטן שתמיד ידע טוב יותר ממנה איך עליה לחיות את חייה, רומנים כושלים, נישואין שהתפרקו מבלי שהצליחה להבין איך בדיוק קרה שנגמרה האהבה אותה חשבה להבטחה הגדולה לשארית חייה. איך קורה פתאום שביום בהיר אחד בעלה מודיע לה שהוא עובר לגור עם אהבתו החדשה. היא זוכרת את אותו הבוקר. כשיצא מיד לאחר שהשמיע את דבריו, אפילו לא הזדעזעה, רק הביטה במראה. עיניה שנבטו אליה, נראו אחרות. המבט היה חד ובהיר, כאילו הסירו מעליו איזה שהוא דוק. הדבר הראשון שעשתה לאחר שנעתקה מהמראה, היה החלפת המצעים במיטה שהיתה עד כה המיטה הזוגית שלהם. אף-על-פי-כן, תמר עדין מאמינה...
היא התלבשה הבוקר מחויט במיוחד; מכנסיים שחורים, ז'קט שחור מכופתר, נעלי עקב שחורות, תיק צד שחור אלגנטי תואם התלוי על כתפה, תיק עסקי מעור שחור ותיק מבד קשיח הנושא בקרבו מחשב נייד אף הוא שחור, אותם היא מניחה על הספסל ליַדה כחוצץ בינה לבין האישה האחרת. מחרוזת פנינים לבנה מעטרת את צווארה, מאופרת באיפוק, מבושמת, הציפורניים מטופחות צבועות בלַק אדום, השער המתבדר מעט ברוח הקלה, אף הוא עבר טיפול ומקצה שיפורים אתמול במספרה – קָרֵה בצבע נחושת. היא ממהרת להוציא את הטלפון הנייד מתיק הצד, פותחת אותו, אך עוצרת. היא סוגרת אותו ומחזירה לתיק. אם-כך נגזר, לפחות תנצל את הדקות האלה לקריאה. כבר חודשיים היא סוחבת בתיקיה השונים את ספרו של עמוס עוז – סיפור על אהבה וחושך – במטרה לקרוא בו בכול רגע פנוי, והגיעה בקושי עד עמוד 49. היא מוציאה את הספר, פותחת במקום בו ממוקמת הסימנייה וקוראת.
האישה האחרת, בין סקירה לסקירה, שולחת הצצה לעבר שכנתה לספסל ולאחר דקה או שתיים פותחת בשיחה.
"גם על הרכבות כבר אי-אפשר לסמוך, לאן הגענו!"
תמר שולחת מבט מהיר לעבר השעון שלה, מעיפה מבט נוסף לעבר הזקנה וחוזרת לקרוא. הזקנה ממשיכה:
"על הילדים שלי, שיהיו בריאים, אני לא יכולה לסמוך, כולם עסוקים. הבת הגדולה שלי גרה בבאר שבע, יש לה שלושה ילדים וחוץ מזה היא עובדת – משהו בחינוך מיוחד, עושה טובה ומתקשרת פעמיים בשבוע. אין לה זמן לבוא לבקר את האמא שלה. אם אני לא באה אליה, היא מבקרת אותי פעם בחודשיים, אומרת שקשה לה, אני גרה רחוק, בעכו. היא שכחה שגם היא גרה פה לפני שהתחתנה. לפני שנתיים התגרשה. אני אמרתי לה שהוא לא מתאים לה, אבל היא... לא חשוב, עכשיו זה כבר לא משנה. הבן שלי, מה לעשות, התחתן עם אחת... לא כדאי לדבר על זה. לפחות הוא בא פעם בחודש – הוא מהנדס, גם הוא גר רחוק, בתל-אביב. יש לו שני ילדים שיהיו בריאים. אני גרה לבד, אין לי בעל הוא מת לפני שלוש שנים מהתקף לב."
תמר מרימה את ראשה מהספר ומשיבה:
"צר לי לשמוע על בעלך."
"אַת לא צריכה להצטער, הגיע לו. גם אני לא מצטערת. כשהתחתנתי איתו חשבתי שיהיה טוב, שיהיה מי שידאג לי ושאני לא אהיה לבד, אנחנו - כשאנחנו צעירות יש לנו כל-כך הרבה חלומות… עשה לי הרבה צרות עם הפנטזיות שלו, אי-אפשר היה לסמוך עליו, תמיד היה עסוק, בֵמָה לעזאזל היה כל הזמן עסוק? אני יגיד לך במה, ברעיונות "יעני" איך להצליח בגדול, איך לעשות כסף, היה "רעיונר", אבל כסף מזה לא ראינו, הוא תמיד נדפק ואנחנו איתו. הייתי לבד, כל הזמן לבד. שלא תחשבי שלא אהבתי אותו, צריך לאהוב אותם, יש לנו ברירה?! עשיתי לו הרבה כבוד. בסך-הכול היה בנאדם טוב, נשמה טובה, באמת, אולי בגלל זה נדפק כל הזמן, או שלמסכן לא היה מזל. צריך מזל. את נראית אישה יפה ואינטליגנטית, את בטח עורכת-דין או רופאה. זה טוב שאַת עובדת, אני לא עבדתי. יש לך בעל?
תמר נבוכה. היא לוקחת נשימה עמוקה, מעבירה מבט חפוז לצדדים ולאחר שתיקה ארוכה משיבה: "לא, אני גרושה." וחוזרת לעיין בספר.
הזקנה לא מרפה.
"לא נורא, אולי יותר טוב ככה. אולי המזל יבוא מתי שהוא יותר מאוחר, יש לך ילדים?"
"לא," עונה מבלי להרים את הראש.
"כל אחד והמזל שלו. שמי עליזה ומה השם שלך?"
"תמר," בהיסוס מה.
"מה אַת קוראת?"
תמר מחייכת לעצמה כמי שהבינה שהזקנה לא תניח לה, מניחה את הספר על ברכיה, מביטה שוב בשעון ושולחת הצצה לכיוון הרמקול, אולי משם תבוא הגאולה. מאחר שזו לא באה, היא פונה אל הזקנה:
"את הספר של עמוס עוז – סיפור על אהבה וחושך."
"תאמיני לי יש הרבה יותר חושך מאהבה, העמוס הזה בטח יסכים איתי, אם הוא לא ייעלב שלא קראתי את הספר שלו, או שאולי בחושך לא שמים לב למה שזה אהבה ומה לא, כשאנחנו צעירים מה שאנחנו עושים שם בחושך נדמה לנו שזה אהבה, אבל אחרי החושך בא האור ... זה בטח מה שהוא אומר, נכון?"
תמר מנסה לענות ברצינות, למען האמת היא עדין לא יודעת מה הספר אומר.
"לא בד… (יוק)..."
בו זמנית הזקנה מוציאה סנדוויץ' מהסל וקוטעת אותה.
"לא חשוב, את רוצה סנדוויץ'? זה עם גבינה, יש לי פה מספיק."
"לא תודה."
"אל תתביישי, לא צריך להתבייש, דיאטה, זה בטח בגלל הדיאטה, זה בָמודָה עכשיו אצל הצעירות, אולי איזה פרי, יש לי פה הרבה."
"לא, באמת שלא, אני לא אוכלת בשעות כאלה," ומוציאה מהתיק שלה שוב את הטלפון הנייד.
הזקנה פותחת במעט את נייר הפרגמנט העוטף את הכריך ומתחילה לנגוס בו.
הרמקול של התחנה מכריז:
"נוסעים נכבדים שלום, הרכבת עדין מתעכבת, עִמכם הסליחה. מיה גלזר אמא מחכה לך ליד הקופות. אני חוזר שוב, הרכבת עדין מתעכבת, עִמכם הסליחה. מיה גלזר אמא מחכה לך ליד הקופות."
תמר מחייגת ומודיעה שתאחר לפגישה, היא מציעה להתחיל בלעדיה, היא תקועה כאן בעכו, מי יודע כמה זמן זה עוד ייקח. היא יודעת שקשה לדון בתכנון הבתים בלי התכניות ובלי הארכיטקטית האחראית על התכנון, אבל אי-אפשר לדחות את הפגישה רק בגללה ולבזבז את זמנם של האנשים האחרים ומבקשת מהשותף שלה שיהיה יצירתי עד שתגיע וסוגרת מיד את הטלפון. לאחר שנייה או שניים של שתיקה, שוב מסתכלת בשעון בחוסר שקט.
"מה אַת מסתכלת כל הזמן בשעון, זה לא עוזר. אַי-יָה-יַאי, שמעת איזה קול יפה יש לאיש ברמקול, שמת לב? אחרי קול כזה אנחנו מוכנות לפעמים ללכת רחוק. אני הלכתי פעם רחוק..." היא עוצרת לרגע את שטף הדיבור, מביטה מעלה במבט מלא ערגה ומיד חוזרת לכריך.
תמר מביטה שוב בזקנה מבלי להגיב ושוב חוזרת לחייג בטלפון הנייד.
"מיכאל היי, לא הצלחתי לתפוס אותך קודם, אני אסיים היום אחרי שש בערב, נוכל ללכת לסרט... אהה, הבנתי, אתה לא יודע מתי תסיים? תתקשר אלי כשתדע, להתראות בינתיים."
"זה הבחור החדש? אז הוא לא יודע מתי הוא יכול לראות אותך. כשאוהבים אז יודעים." היא מהנהנת בראשה.
"מה אַת..! בגילך הגיע הזמן שתדעי שזה לא מנומס להקשיב לשיחות של אחרים וחוץ מזה, מיכאל הוא לא כמו הבעל ההוא שלך, הוא גם לא כמו האקס שלי. הוא באמת עסוק, כולנו עסוקים, אנחנו אנשים עובדים."
"כ ן ? ב א מ ת ?" הזקנה מדגישה את שתי המילים האלה תוך כדי הנהון.
"וחוץ מזה יש לו שני ילדים שהוא צריך לראות לפחות פעמים בשבוע ו..." ממשיכה ברצף מבלי להתייחס לתגובתה של הזקנה.
"אז הוא גרוש, אני מבינה. ואַת נדחפת לסוף התור. לתור הזה לא ברור איפה הסוף שלו. רק שאלוהים ייתן לך מזל." ושוב הזקנה מהנהנת.
"מה? אני לא מבינה מה..."
"נוסעים נכבדים שלום, הרכבת לתל-אביב ובאר-שבע נכנסת לרציף מספר אחד, הנוסעים מתבקשים להתרחק משפת הרציף ולעמוד מאחורי הקו הצהוב. תודה ונסיעה נעימה."
צפירת הרכבת המתקרבת נשמע ברקע.
תמר קמה בתחושת הקלה, מתרחקת כמה צעדים במהירות, עוצרת ופונה לאחור אל הזקנה הממשיכה לשבת ולאכול לאיטה:
"הרכבת מגיעה גברתי. זו לא הרכבת שאַת מחכה לה?"
"אני זקנה אבל לא חרשת וגם לא עיוורת, אני לא נוסעת לשום מקום, לאן כבר יש לנסוע, הכול אותו הדבר. אני אוהבת לשבת פה ולדבר עם אנשים."
